<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"א</h1>
<h2>דף לב:</h2>
הא דאמרינן בפ' כל דוכת' גמרא גמור זמורת' תהא, למדנו מדתניא בפרק ג' דפרה (בתוספתא פ"ד ה"ד) שאלו תלמידיו את ר' יוחנן בן זכאי פרה במה היא נעשית אמר להם בבגדי זהב אמרו לו [למדתנו] בבגדי לבן אמר להם יפה אמרתם מעשה שעשו ידיי וראו עיניי שכחתי שמעו אזניי על אחת כמה וכמה [ולא] שלא היה יודע אלא שהיה מבקש לזרז את התלמידים שהיה ר' יהושע אומר השונה ואינו עמל כאיש זורע ואינו קוצר הלומד תורה ושוכח כאשה יולדת וקוברת ר' עקיבא אומר זמר זמר בכל יום זמר. אבי העזרי.
<h2>דף ע:</h2>
ודרך קצרה אודיעך. נר' לי דאם נגע הגוי ברתיחת יין לאיסור, מההיא (חביתא שכתבת) [רביתא דאשתכחא]. דמסתמא ביין חדש מיירי שרגיל בחופי' לשכב אגבא דחביתא כשתוסס. ומדנקט אגבא ש"מ דמתוכו הוי חיבור. ומריש (דברכות) טבול יום [פ"א מ"א] אין ראיי' להתיר ביין חדש ולדמותם, (לניצוק) [דניצוק] יוכיח לרב הונא דהוי חיבור ליין נסך [ע"ז ע"ב ע"א]. ואפי' למאן דפליג בנצוק (ו)בקטפרס מודה. כדאמרי' גבי ההיא דאשתכח במעצרתא [ס' ע"ב]. ולא סגי במקום שנגע בו לבדו להדיחו דסתמא קאמר (ותו לכך דנצוק) [והלכך נצוק] אפי' לטומאה קלה וחמורה לא הוי חיבור ואפי' הכי איפליגו לגבי יין נסך אי הוי חיבור או לאו (ואפי') ובסתם יינן [פליגי] בית שמאי ובית הילל בריש טבול יום דלגבי שאר כל הטומאות הוי חיבור וא"כ הוי ראוי להחמיר כן ביין נסך שהרי ר' יוחנן דימה אותו [ל]חצר החלוקה במסיפס והלכ' כר' יוחנן ול"ג והא תניא, ובזה אין להסתפק (דלא) דסמכי' אגמר' דידן דאין הלכ' כר' שמעון. וכי מדמי ליה [בגמ' ס' ע"א] לגבי חביות שניקבה בין מפיה ובין משוליה התם לא מדמינן לה אלא לעניין היתר הנאה אבל בשתיי' אסור דהא הוי אשבורן דהוי חיבור אפי' לטומאה. ועוד יש בריש טבול יום (לגבי שאר כל הטומאת הוי חיבור וא"כ ראוי להחמיר) דברתיחת יין מיירי, דיקא נמי דקתני רתיחת גריסין של פול ראשונה ורתיחת יין חדש, וי"ו מוסיף על ענין ראשון דראשונה. ואומר אני שבזה מודים בין בית שמאי ובין בית הילל ולא איפליגו אלא בשל אורז אבל ברתיחת שנייה של יין חדש בזה כולי עלמא מודי דהוי חיבור. ופי' ראשונה היינו בהתחלתן אבל ששהתה רתיחה מעט הוא נקרא שנייה. כך משמע מפי' רבי' יצחק מסימפון. ומי החכם להבחין זה. וסיפא [שם משנה ב'] דקתני רתיחת יין ישן ושל שמן לעולם, קאי אתרווייהו איין ישן ואשמן דאפי' ראשונה הוי חיבור לכוליה עלמא. וכן משמע מפי' רבינו שכתב ורתיחת יין ישן וכן של שמן לעולם. ובקי אני בבני בכרכא ולורכא שהם מן המקילים והם נכשלים בעון ותנהיג אותם להחמיר ולא להקל.
<h2>דף עג.</h2>
ועל קושי' דרב דימי אדרב דימי הלוקח ציר וכו' [בכורות כ"ב ע"א] מצא מין את מינו וניעור, ובע"ז [ע"ג ע"א] קאמר ראשון ראשון בטל, רבינו ממיץ נ"ע היה מחלק היכא שיש לשפוך או למנוע התם ראשון ראשון בטל אבל גבי ציר כבר נתערב. ולא נהיר' כי מעיינת בה. ורבי' שב"ט פירש כשנודע לו בנתיים ראשון ראשון בטל אבל כשלא נודע מצא מין את מינו וניעור. וכן ברבית נוטפין על הזוחלין ובגידול תוספת מאתים. דתנן בתרומות [פ"ח מ"ח] סאה תרומה שנפלה לק' ולא הספיק להגביה עד שנפלה אחרת לתוכה אסור ור' שמעון מתיר, ותני עלה בתוספת' [פ"ו ה"ו] אמר ר' אליעזר ב"ר שמעון בד"א בשלא ידע בה אבל ידע בה מותר. ולא דמי לאין מבטלין איסור לכתחילה. אבל הקשיתי דבירושלמי [פ"ה הי"ח] משמע דרבנן בעי ידיעה והגבהה ולר' שמעון סגי בידיעה גרידתא. ובתוספתא בא לפרש ר' אליעזר דברי אביו ר' שמעון, וא"כ [מאן] דאמר ראשון ראשון בטל דלא כרבנן. אך נ"ל שציר טעמו חזק ואפי' כשאינו מינו שמו הראשון עליו שהרי נטעם ולכך חוזר וניעור. ואע"ג דפרי' ליה [בכורות כ"ג ע"א] מתרומה ומאפר מקלה (הכי) [הני] קיימי בטעמייהו שהרי דבר יבש הן. וכמדומה לי שרש"י פי' כדבריך שלא יתבטל ביטול גמור. ואין לי פרש"י לעיין בזה. אבל בגמ' [בכורות שם] אמר בהדי' טומאה כמאן דאיתיה דמי. ומכל מקום תירוץ רשב"ט נראה טפי. ואומר אני שהמקשים מרבית נוטפין (על) או (סאה מוסיף) [מאם הוסיף] במאתיים שוגים, דבקלוח גדול כזה או דוגמתו שמתעבה הגידול איך יבטל בראשון ראשון, הא אמר' התם [ע"ז ע"ג ע"א] דווק' צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית לא. ואפי' לרב דימי דווק' חבית קאמר ולא ברבו הנוטפין או בגידול מאתים שניכר ביותר בם האוסר. וזה עיקר. ואתה דחקת על לא דבר בשותהו ראשון ראשון וליתה.
<h2>דף עג:</h2>
מה (שקדשת) [שחדשת] לגרוס אחת של חולין ואחת של טבל, לא שיערום אבותינו, אלא אחת של תרומה גדולה, ואליבא דר' יהודה נקט למילתיה, ואע"ג דלא סביר' ליה לר' יוחנן כוותיה. ודוגמת הכי אמר' לר' (יהושע) [יהודה] כל מין (ומין) [ומינו] ודבר אחר סלק וכו' [חולין ק"ח ע"א]. תדע דהא ריש לקיש [ור' יוחנן] סביר' להו (בחדא) [כחדא] (דאין) [דמין] במינו בטל חוץ מטבל ויין נסך, ואפ"ה נקיט ריש לקיש למילתיה כר' יהודא בבכורות [כ"ב ע"א] גבי הלוקח ציר וכו' עד מצא מין את מינו וניעור. ואליב' דריש לקיש מסיק ליה. ותרומה בשאינו מינה בטילה (בכל) [ככל] איסורין בנותן טעם כדאי' בפ' גיד הנשה [צ"ט ע"א] הילכ' כר' יהודה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים וכו'.
(ומזגו) [ומזגן] לאו במזיגה על חד תלת הוא מיירי, אלא אפי' טובא נמי. משמע שנפלה קיתון של מים תחילה מדנקט (מזגו) [מזגן] והדר (עירבו) [עירבן] בטל בששים במים. וכן הא דאמר ר' יוחנן ראשון ראשון בטל, עד שיתן טעם. וכל היום לאו דווקא. וכן פירשתיה בשכבר. וגם למים מותר שהרי נתבטל. ואמנם ר' יהוד' משמיה דרביה רבן גמליאל היקל בתרומה. ודרשא דסיפרי סביר' לי[ה] שהיא דאוריית' לא שנא בלח ולא שנא ביבש. דתנן [שבת קמ"א ע"ב] ר' יהודה אומר אף מעלין את המדומע באחד ומאה. וכן לגבי ליטרא קציעות [ביצה ד' ע"א]. ולרבנן ולר' יהוד' דיד' מין במינו גם בתרומה גם בערלה בטילה ברוב מדאוריית' כדאית' בפרק הניזקין [נ"ד ע"ב] ובפ' הנודר מן הירק [נ"ח ע"א] אך מדרבנן החמירו בק' או בר'. ובפ' התערובת [ע"ח ע"ב] רמינן דר' יהודה אדר' יהודה ומשני הא דידיה הא דרביה. והאי דלא קאמר חוץ מתרומה וטבל ויין נסך משום דלא הוי במשהו. ויש אומר שכלולי' בהדי טבל כהיתירו כך איסור[ו] אך קלה מדרשא דסיפרי והא דאוריית' ולא אסמכת' גם לרבנן. ולא נהיר' לי.
